-

לעת זקנה

פנאי-לי

מרכז תעסוקה לגמלאים
אחראית:
רותי סלע

אודות

פתוח בימים א'- ה', מ- 8.00 בבוקר ועד- 12.00 בצהריים.
המועדון פעיל, ססגוני ומלא חיים; מידי יום מגיעים אלינו בין 8-15 חברים (בעיקר חברות) בגילאי 75 ועד בכלל.
כל יום בשעה 10.00 אנו מתכנסים למפגש עם שתייה חמה וכיבוד קל. המקום מנוהל ומופעל באהבה ע"י מירב סגל ורותי סלע.

קצת היסטוריה

"פנאי לי" הוקם בשנת 2006 על מנת לתת מענה ופינה חמה לחברים בפנסיה במה שהיה בית ילדים לשעבר. ההקמה התרחשה בסמוך להפרטה שבה נסגרו מקומות תעסוקה כגון המתפרה, הקומונה והמטבח. שותיקות רבות עבדו בהן. את המקום הקימו מיכל דביר ובתיה תור, בתמיכתו של הדי בן- עמר (מנהל הקהילה דאז) שהיה מודע למצבו הדמוגרפי של הקיבוץ ולבעייתיות שבו בעקבות השינויים הנ"ל. עד שנת 2013 חלק מהמימון הגיע מעמותת "בית חם" הארצית וכיום ממומן ומוחזק ע"י הקיבוץ, כחלק ממערך הרווחה והשירותים המוענקים לחברים.

פעילויות

אנו עוסקים בפעילויות שונות, בהתאמה והדרכה אישית לכל משתתף;
  • עמלנות ומלאכת יד לצורך תעסוקה ולהכנת עבודות למכירה; בחלל הכיתה המרכזי כל אחד עוסק במלאכה המתאימה לו- תפירה, ציור, רקמה, סריגה ואריגה,תיקוני בגדים, משחקים שונים, והכנת עבודות למכירה.
  • התעמלות לגיל השלישי: פעמיים בשבוע נפגשים בחדר הסמוך להתעמלות בישיבה, בהדרכת אילנה להב.
    התעמלות
  • הפעלות בשיחה; העלאת זיכרונות דרך קטעי שירה וסיפור.
  • עריכת ימי הולדת לחברי המועדון.
  • לקראת חגים אנו עוסקים ביצירה הקשורה בחג; עובדים ומקשטים את המקום, משוחחים על תוכן החג בעבר וכיום. בחגים עורכים מסיבה מרכזית ומזמינים את ילדי הגן וחברים נוספים שאינם מגיעים ביום- יום, שרים את שירי החג, טועמים ממאכליו ונהנים מהחברותא.
כל הזמן אנו חושבות איך ומה לשפר בכל התחומים לרווחת כלל החברים המגיעים אלינו...

פנאי- לי בשבילי
מאת: שרה לוי

"עם מותו של חיים הייתי בשפל בחיי...
ברגעים הכי קשים עלה בדעתי שאציל את עצמי מעצמי אם אתחיל ללכת לפנאי- לי,
וכך היה- קיבלתי אומץ ובאתי והגעתי למסקנה שהצלתי את עצמי ע"י זה שבאתי לפנאי- לי,
עכשיו יש לי למה לקום בבוקר!
הבדידות היא מאוד קשה ואפשר להתגבר,
זה טוב שיש מקום כזה שאנשים יכולים לצאת מהבית ולהיות בו בבוקר."

המטפלות הזרות

מרחוק הגיעו אלינו מטפלות, שנאלצו לעזוב את בתיהן כדי לפרנס את משפחותיהן ובמקום בילדיהן הן מטפלות בזקנינו. עבודה קשה כמעט 24 שעות ביום, עם מעט מאוד פרטיות וקשר למשפחה באמצעות האינטרנט בלבד והן עושות את זה בשמחה וברצון.
תודה לכן
המטפלות