רפאל גרשטיין

rafael
 
רפואל נולד בארגנטינה ב-25.3.1918.
הוא עלה ארצה והצטרף לקיבוץ ב-1956.
הוא היה נשוי לשולה והיו להם שני בנים, ארז ונועם, ובת, עופרה.
רפואל נפטר ב-31.3.2007

 

 


את רפאל הכרתי בישראל בקיבוץ עין החורש שם התנועה רכזה קבוצה של מספר חברים שהיינו שייכים לשכבה ו' בחוץ לארץ ובגלל סיבות שונות עלינו ארצה עם משפחותינו לפני הגרעין שלנו שהשלים את קיבוץ רשפים. יותר מאוחר היינו שכנים.
 
היית עלם יפה תואר חרוץ מוכשר ועקשן...
באותם הימים יחד ספרנו את השעות ואת הימים שהיו חסרים בכדי שנוכל להפגש עם היקרים לנו שעזבנו. יחד שקענו בגעגועים.
היית משקיען ורציני. כל מה שעשית, עשית עד הסוף, בלי פשרות, בלי התלבטויות, בהתחלה בעבודה בענפים ובתפקידים השונים שלקחת על עצמך. יותר מאוחר הסתגרת והתרכזת במיוחד בהשקעתך ודאגתך האין סופית במשפחתך. לעצמך לא דאגת, לא שמרת מספיק וגם עם זה הלכת עד הסוף...
אפילו בימים שהיית מאושפז בבית חולים, דאגת, שאלת על כל אחד מבני משפחתך. חשבת על ילדיך ונכדיך, לא בקשת עבורך דבר לא רצית להכביד על אף אחד.
אני זוכרת שבביקורנו אצלך בבית החולים אפילו בקשת מאיתנו סליחה על הטירחה שכאילו גרמת לנו שבאנו מרחוק אליך וכמובן: הרבה סליחה ותודה.
 
בהתמסרותך המוחלטת למשפחתך, היה לך קשה לקבל את העובדה "לחיות בלי ארז"...
לא יכולת להשלים עם הרעיון לחיות בלעדיו...
לבך נשבר, גופך נחלש וכל אחד מאבריך בקש להצטרף אליו.
אבל כדרכך גם את זה עשית ביסודיות ועד תום, נשארת נאמן לעקונותיך: לא להכביד, לא להפריע, לדאוג לאחרים... הלכת מאיתנו בשקט, בדממה רק אחרי גמר האזכרה לארז.
ועכשיו אתם שוב ביחד...
נוח בשלום חבר.

רות שגב , 2/3/2007

מול קברו של רפאל גרשטיין

רפאל נולד בבואנוס איירס ב-1936. בית הוריו היה מרכז לפעילות חברתית ותרבותית. לאחר שאחותו הצטרפה להשומר הצעיר, ורפאל אחריה, הבית הפך למוקד לפעילות תנועתית בכלל. כוון שרפאל חלה בשחפת חבריו לקבוצה נהגו לבוא אליו הרבה. רפאל היה ממונה על הכנת השמעתה של המוסיקה קלאסית. בפגישות אלה, כפי שהיה נהוג בהשומר הצעיר, התנהלו דיונים על ספרות, אידיאולוגיה ציונית וקומוניזם עד שעות הלילה המאוחרות. מחלת השחפת הפסיקה את לימודיו התיכוניים של רפאל, אבל הוא ידע להשלים את החסר ביוזמתו הוא ובגיל מאוחר. בימי נעוריו, רפאל בלט בכושר מנהיגותו וביכולתו להשפיע על חבריו. הבנות מוסיפות: הוא היה בחור יפהפה, שמח ומושך.
להבדיל מרובנו, רפאל עלה לארץ עם הוריו ואחותו. היה אתם תקופה קצרה בעין החורש, והצטרף להכשרה של בני הגרעין בקיבוץ יד מרדכי, שם היו עת פרץ מבצע סיני. לאחר עליית יתר חברי הגרעין מהשומר הצעיר ארגנטינה (בימים אלה, לפני 50 שנה) לרשפים התאחדנו כולנו ברשפים. רפאל היה בין הראשונים למעשה "קיבוץ הגלויות" כאשר נישא לשולה. בגלל מחלת השחפת, רפאל עבד במקומות שתחת גג: היה שוליית סנדלר בעין-החורש, מוסכניק במשך שנים רבות ברשפים ועובד במפעל שלנו, טרפלקס. הוא גם יצא לשנת עבודה אחת בגידולי שדה אף כי זה היה מעשה אסור עבורו. מילא תפקיד של גזבר הקיבוץ במשך כשנה. בין לבין, למד ניהול מוסך וכעבור שנים נוספות, הנדסאי פלסטיקה בטכניון. רפאל היה פעיל בקיבוץ הארצי בתחומי ניהול צי הרכב וההסעות. לאחר הפסקה קצרה, גויס שוב לפעילות ב"תכן" שם הופקד על ניהול הסניף הירושלמי. לקראת סגירת תכן, רפאל החליט להקדים ולחזור לעבוד במפעל, אבל בתפקידים פחות דרשניים.
לרפאל הייתה משיכה אל העצים. היה היחיד שהתלהב מן הרעיון המשוגע של לייבלה לגידול קפה ברשפים. יחד עם שולה, טיפל באהבה רבה בעצים של ביתו. אותה תשומת לב רבה ניתנה גם לשני בניו ובתו: תשומת לב – לפעמים חונקת – בה שום פרט מפרטי חייהם לא אבד לו. כאשר ארז, כמו כול הדייגים, היה עובד שעות רבות בבריכות, הוא בא להתעניין ולשוחח אתי על כך, ברוח טובה, אבל ללא וויתורים. כך ליווה גם את שרותו הצבאי של נועם ואת התקדמות לימודיה של עופרה.
בכל עבודה ותפקיד, היה קפדן מאוד – הקפיד קודם כל עם עצמו, אבל דרש אותה מידה של קפדנות גם מכל מי שבסביבתו. תביעות אלה, תכונות אלו היו מוקד לתסכול אישי הולך וגובר ולאכזבה מרה מבני האדם. תחושות אלה עשו ממנו תומך טבעי בשינוי הסדרי החיים של הקיבוץ.
כולנו יודעים שמה שבאמת פגע ברפאל הוא נפילתו של ארז, וסמלי ביותר הוא שנפטר שעות מעטות לאחר האזכרה. לאחר נפילתו של ארז, אישיותו השתנתה, כאילו שקע בתוך תוכו. אילולא שולה, לא היה מחזיק מעמד שנים כה רבות. מעשיו הרב-גוניים של ארז בחייו, אותם שולה ורפאל גילו רק לאחר נפילתו, שימשו לו ולה מקור גאווה עצום, שרק תחושות אבל בלתי-פתורות יכלו לו. במשך חמשת החודשים בהם היה מאושפז, שולה טיפלה בו במסירות עין-קץ, עד כלות כוחה. רפאל, מצדו, לא יכול היה להישאר כבר בלעדיה.
אבדנו ידיד יקר, שידע להתייצב לסייע כאשר היית זקוק לו, וידע לסייע ללא התחשבנות.
יהיה זכרך שמור עמנו.

שמאי זינגר , 2.3.2007

 

 


פינת הזכרון