מישו (משה) פריש

mishu frisch
 

מישו נולד ב-25.3.1918.
הוא עלה ארצה והצטרף לקיבוץ ב-1946.
הוא היה נשוי למדי והיו להם שלושה בנים, אילן, עומרי ואודי.
מישו נפטר ב-22.3.2003

 

 


שלום לך מישו היקר

נפרדת מאיתנו אחרי שנים של מחלה ממארת, ושבועות של ייסורים קשים, אך היית מוקף בבניך האוהבים ובני המשפחות המסועפות אשר לא משו לרגע ממשכבך.

ואנו, חבריך במשך שנים כה רבות עקבנו בדאגה ובמכאוב אחרי מאבקך האחרון בשורת המאבקים הארוכה של חייך. לא הגעת לקיבוץ במסלול הרגיל שבו הגיעו רוב החברים המייסדים: חברות ב"שומר הצעיר", הכשרה, עליה במסגרת גרעין תנועתי. לא השתייכת לתנועה אם כי אחיך הבכור היה בה פעיל במשך שנים רבות. שרתת בצבא הרומני והמפגש הראשון עם קבוצה של מייסדי הקיבוץ היה באונית המעפילים דוריאן 2 ואחר כך משך שנים במחנות עתלית ומַזְרע.

כבר בחיי המחנה התבלטה בך תבונה מרכזית שאפיינה אותך כל חיינו המשותפים - האהבה לספר, הרצון ללמוד – שפות שונות ותחומי ידע רחבים.

הדרכים נפרדו עם השחרור מהמחנה כאשר החלטת להתגייס לגדוד הנהגים של הצבא הבריטי והשתתפת בקרבות מלחת העולם השניה.

עם שובך מהצבא חודש הקשר עם החברים שאיתם עלית וב – 1945 החלטת להצטרף לקיבוץ שנוסד שנה קודם לכן בקרית חיים.

עבדת בנמל, בבלוקים ובכל עבודה נדרשת ונוצר גם הקשר הזוגי שממנו צמחה המשפחה הרחבה.

אולם בינתיים עמדת במבחן קשה נוסף. יחד עם חברים יצאת לסייע לקיבוץ נגבה שעמד בגבורה במצור ובהתקפות הקשים, נפצעת קשה וגם אחרי ההחלמה סבלת ממגבלות רבות.

מגבלות אלו גרמו לכך שלא יכולת להמשיך בעבודה הפיזית הקשה והתחלת לעבוד בהנהלת החשבונות והמשכת בכך גם עם המעבר להתיישבות. על אף המגבלות המשכת גם לעסוק בספורט והיית בין שחקני קבוצת הכדור-עף הראשונה של רשפים שהגיעה להישגים רבים.

בינתיים הלכה והתרחבה המשפחה, תחילה נולד אילן ואחר כך התאומים אודי ועומרי, הפכת לאב מסור ודואג ובאותו זמן התחיל להתפתח גם התחום שבו השקעת מאמצים כה רבים – הספרייה, תחילה עסקת בכך בשעות אחרי העבודה לאחר מכן עם הקמת בנין הספרייה זה הפך לתחום פעילותך העיקרי.

נאבקת בעקשנות על התקציב והציוד לספרייה והקמת מפעל לתפארת, אשר גם כיום, כאשר שוב יש מגבלות תקציביות קשות מצטיין בין הספריות באזור.

בשנים אלה ניתן לך להגשים בעבודתך את נטית לבך לריבוי מקורות הידע ולהפצתו, לאהבת הספר ולטיפוחו. היית משוגע לדבר, במלוא מובן המילה, כאשר כל מאמציך נתונים להשגת המטרה.

אך גם שנים אלה של עבודה מספקת הגיעו לקיצם והתחלת בתחום חדש, שהיה קרוב ללבך – העבודה בשמירה ובטיפוח הנוי של הקיבוץ.

השקעת בכך מאמצים רבים, אך בשנים אלה גברה גם הבדידות, הבנים בגרו, הגיעו להישגים, הקימו משפחות לתפארת, אך עברו למקומות אחרים.

התחלת להתבצר בבדידות, ביתך הפך למבצרך וגן הצברים המפואר הפך למכשול המגן עליך, המחלה הקשה הלכה והכבידה ורק ביקורי המשפחה הרחבה היו קרן אור.

הלכת מאתנו שבע ימים, מאבקים וייסורים.

היית דמות מיוחדת וייחודית בפסיפס הדמויות של ביתנו הקיבוצי ואין לכך תחליף.

לבּנו עם אילן ותמר, עם אודי ואסתי, עם עומרי ואסתי, עם מדי וכל המשפחה הרחבה.

יהיה זכרך ברוך!

מנחם וישה

 

 


פינת הזכרון