לאה רוזנר

leah rosner
 
לאה נולדה בלבנון ב-5/7/1922.
היא עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ ב-1954.
היא היתה נשואה למשה והיה להם בן ישעיהו .
היו לה שני בנים מנישואין קודמים, אברהם ושלומי. לאה נפטרה ב-13/4/2012.


15.04.12

לאה נולדה בדמשק בשנת 1920, ילדה חמישית למשפחת סעד שהתברכה בשבעה בנים ובנות. משפחת סעד הייתה אמידה מאד ולה נכסים רבים. ביתם המפואר שכן בקרבת בית הכנסת שבנייתו מומנה ברובה מתרומות המשפחה והוא גם נשא את שמה.

בשנת 1914, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, גויס אביה של לאה לצבא. היעדרותו גרמה נזק בל ישוער לעסקי המשפחה ולאובדן רוב נכסיה. כאשר חזר אבי המשפחה בתום המלחמה לביתו, כבר הייתה המשפחה מחוסרת כל.

משפחת סעד ניסתה את מזלה בבירות, בירת לבנון, בה חיו בני משפחתה של האם, רחל, אך בשל המצב הקשה ששרר באותם ימים, דחתה אותם משפחת האם וכך הפכה משפחתה של לאה שהייתה בעבר עשירה ומכובדת למשפחה ענייה התלויה במקורבים. בחוברת "תולדות חיי" שכתבה איתה ועליה רות חזן סיפרה לאה על חלוקת עבודות הבית שהיו מוטלות על כל האחים והאחיות מגיל צעיר מאד, ועל אמה שניהלה את הבית בתבונה, בחום וביד רמה. לאה נולדה עם בעיות ברגליים , בהיותה בת חמישה חודשים ביקשה אמה לקחתה לטיפולים במטרה לנסות ולשפר את מצבה אולם אביה שהיה איש דתי סירב ואמר לה" לא מתקנים את עבודת האל". סירובו זה של האב מנע מלאה חיים רגילים ללא מוגבלויות הנכות איתם היא למדה לחיות ועליהם התגברה בגבורה.

בגיל 15 למדה לאה תפירה, ואחרי כשנתיים פתחה עסק בסלון ביתה בו העסיקה שתי תופרות. איכות עבודתה והמוניטין שלה הופצו ברבים והמקום הפך לעסק מצליח ורווחי.

בגיל 24 , החליטה לאה לעלות לפלשתינה – ישראל בעקבות אחיה הבכור דוד, במטרה לבנות את חייה כאן. בסיועם של נציגים ישראלים שעזרו ליהודים לעלות לארץ ברגל מהמדינות השכנות, עלתה לאה לישראל במסע רגלי שנמשך לילה אחד. נקודת המפגש הראשונה שלה עם ישראל טרם הקמת המדינה היית בקיבוץ חניתה. בשנים הראשונות לחייה בישראל התגוררה לאה אצל אחיה בחיפה והתפרנסה ממלאכת התפירה. אחרי כשנתיים בארץ הכירה את משה יוספזון בעלה הראשון ועברה עמו לקריית מוצקין. כשנה לאחר נישואיה נולדו התאומים אברהם בר יוסף ז"ל ושלומי, ייבדל לחיים ארוכים. במלחמת העצמאות, בקרב על לטרון, נפצע משה יוספזון ששירת כקצין צעיר בשורות ההגנה, פציעה שבשל חוסר טיפול מקצועי מתאים באותם ימים, הסתבכה והביאה בסופו של דבר למותו. לאה נשארה אלמנה צעירה עם לשני ילדים קטנים ושובבים, נכותה ועול הפרנסה, הטיפול בשני הבנים ואחזקת הבית היו קשים לה מאד אולם היא עמדה בכל המטלות הללו בגבורה ובהצלחה רבה.

מספר שנים מאוחר יותר, עזבה יתרת משפחת סעד את לבנון והאחים נפוצו בעולם, שני אחים היגרו לארצות הברית, אח אחד נדד לברזיל ואחותה הבכורה הגיעה לארץ. האחות הקטנה הצטרפה לשתי אחיותיה בישראל רק בשנת 1970 עד אז חיה ברווחה רבה בביירות. אמה ששמעה על מצוקתה הצטרפה אליה ועלתה לארץ בתחילת שנות החמישים ובעזרתה הרבה יכלה לאה להתפנות לטיפול בבנים ולבצע את הניתוח הנכסף ברגליה. בבית החולים בחיפה בו נותחה ברגליה, פגשה את משה רוזנר, חבר קיבוץ רשפים, והם באו בברית הנישואין .

לאה והבנים הגיעו לרשפים בשנת 1953 . בשנת 1955 נולד ללאה ומשה רוזנר בנם ישעיהו והמשפחה גדלה, במקביל החלה לאה בתהליך ארוך וקשה כדבריה של הסתגלות לחברה האירופאית. בשל מוצאה ממדינה ערבית, היא חשה שונה אולם ברבות הימים התאקלמה ולמדה לאהוב את הקיבוץ והחברים החיים בו.

לאה בנוסף להיותה תופרת וגזרנית מקצועית לכל דבר ועניין, שלטה היטב בכל רזי הסריגה ומשום שבאותם ימים הכנת אפודות צמר וסוודרים היו עניין של קבע בחברה הישראלית, התמסרה לאה למתן הדרכה לחברות הקיבוץ בסריגה והכנת ביגוד צמר. אין ספק שפעילות זו שלה סייעה לה מאד להיטמע ולהיקלט בקרב חברות הקיבוץ.

בסוף שנות החמישים עם התגברות גלי העלייה הגדולים לארץ שחלקם נקלט בעיירה הסמוכה, בית שאן, הצטרפה לאה ששלטה היטב במספר שפות לנחמה גנוסר, חברת קיבוץ ניר דוד לפעילות קליטת עולים חדשים דוברי צרפתית וערבית. בשנות הששים, החלו להגיע המתנדבים לישראל ולקיבוץ רשפים ולאה קבלה על עצמה את הטיפול בהם וזאת בנוסף לעבודתה במתפרה. תקופת פעילותה זאת הותירה בידיה קשרים רבים עם מתנדבים שהיו בקיבוץ רשפים, קשרים שחלקם נשמרו עד ערוב ימיה.

משה , בעלה השני נפטר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור ולאה נותרה אלמנה בשנית.

לאה ניחנה ביכולת מופלאה לספר סיפורים. לשמוע מפיה על חייה, זיכרונותיה, אירועים מכוננים ודרמתיים אותם חוותה, הייתה חוויה של ממש. זיכרונות משפחתה, זיכרונותיה בביירות, השנים הראשונות בארץ וכו' מתובלים היו תמיד בהמון חכמת חיים ולקח נלמד.

היו לה שפע של פטנטים, "תרופות סבתא כשמם היום ותמיד שמחה לחלק את הידע שלה עם כל מי שרק חפץ לשמוע וללמוד.

לאה ידעה אבידות רבות בימי חייה. את רוב ימיה חיה לאה בבדידות כאלמנה. גורלה המר הועיד לה את אובדנם של שני בעלים, שתי נכדות ובן אולם למרות זאת הזדקנה יפה ובכבוד עד לרגע מותה. לאה נשארה לגור ולחיות בביתה , לא הרבתה להתאונן למרות הכאבים מהם סבלה בשנותיה האחרונות והשתדלה להיות עצמאית כמיטב יכולתה.

לסיום כמה מילים שכתבה על כך קני שולר: "הידעתם שיש חברה יקרה בקיבוץ שעושה נפלאות! הייתי בצרות לפני זמן מה ולא יכולתי להרים את הידיים ולהתלבש – מאד לא נעים, בלשון המעטה. לאה עזרה לי והוציאה אותי מהקשיים הכל כך מכבידים. לאה עשתה לי טיפול בידיה הטובות – כל מיני ליטופים באזור הכתפיים והצוואר. אין גבול להרגשתי הטובה ולתודה שאני חייבת לה. לאה ידועה בעצותיה בתחום "תרופות סבתא, כגון שלשולים ועצירויות, לא עלינו. תודה."

בארבע השנים האחרונות לחייה ליווה אותה שלומי במסירות אין קץ, יחד עם ג'קי המסורה והעדינה, חן , חן לך.

משתתפים אנחנו בצערכם: שלומי, ישעיהו, והנכדים שבארץ ובנכר.

יהי זכרה ברוך.

 

 


פינת הזכרון