דב דביר

dov dvir
 
דב נולד ברומניה ב-2.12.1921.
הוא עלה ארצה והתקבל לחברות בקיבוץ ב-1944.
הוא היה נשוי למרים והיו להם שני בנים, עמי ואלישע, ובת תמר.
דב נפטר ב-6.6.1998.


יוני 1998

דב !

פגישה ראשונה.

חוות ההכשרה של השומר הצעיר - יסי - ברומניה. סתו 1939.

ראיתי בחור גבוה שמטיב לדבר עיברית שוטפת, מי זה יכול להיות, אולי בן של אחד השליחים הישראלים. "אתה לא מדבר רומנית "? שאלתי אותו דרך הלצה,

"אצלכם בחווה אני מדבר רק עיברית" ענה, לימים נודע לי מאיפה באה לו העיברית הטובה הזו.

קיבוץ אילון בשלהי מלחמת העולם השניה 1944 - הינו גרעין של 25 חברים וניהלנו ויכוח עם התנועה על דרכינו בעתיד. התנועה דרשה מאיתנו להשלים את אחד מהקיבוצים הוותיקים ואילו אנו התנגדנו, יש לנו עתודה גדולה ברומניה, הם יעלו ארצה ואנחנו נקלוט אותם ואיתם נקים קיבוץ חדש, זו היתה הטענה שלנו.

והנה באביב זה, ביום בהיר אחד ללא שום הודעה מוקדמת,הגיע גל של עולים מרומניה ובתוכם 60 חברים השייכים לנו ומובן שאנו קלטנו אותם באילון ובאותו יום הוכרע גם גורל הגרעין, נהינו קיבוץ בין-לילה, ובתנועה הבינו שנהיה קיבוץ עצמאי.

בין העולים החדשים האלה היה דב, הוא לא עבר שום חבלי קליטה של עולה חדש, לא בגלל העיברית שלו אלא בגלל הרצון שלו להבלע כולו בתוכינו.

יצאנו לקרית חיים, שם התמקמנו במחנה אוהלים במקום קיבוץ "עמל" שעבר להתישבות ב"רוחמה". דב היה מיד בצוות המוביל וכבוגר ביה"ס כלכלי מסחרי ברומניה היה זה רק טבעי שיארגן את הנה"ח בקיבוצנו החדש. בביקור של נציגי ברית פיקוח שבאו לבדוק את ניהול החשבונות ולהעניק לנו את ההכרה והזכות להקרא רשפים בע"מ. הם הרעיפו אין ספור תשבוחות לדב על הסדר המופתי ועל הדיוק של החשבונות, היה לנו קשה לשכנע אותם שדב הוא עולה חדש שהגיע רק לפני חודשים לארץ ולא השתתף באף קורס כלכלי בארץ.

דב ידע הרבה יותר מזה, אך היה ענו ולא מתנסה.

בתור סדרן עבודה דאג להשיג מקומות עבודה, כי פרנסתנו היתה רק מהשכר שהביאו הביתה.

באותו זמן התחלנו לחשוב על פיתוח מפעלים עצמאיים, דב יזם הקמת מפעל ליצור בלוקים לבנין בשיתוף כמה אנשים מהקריה. הוא הקים וניהל את המפעל, אינני זוכר מה היתה ריווחיות המפעל, אך היתה זו עבודה מפרכת אפילו על-פי מושגים של הימים ההם. אך דב שלא רצה לקשור עצמו להנה"ח וחיפש לעצמו אתגר חדש חלוצי יותר, התמודד עם עבודה זו ויכול לה.

אחרי כמה שנים של התבססות התחלנו לחשוב על התישבות וכצעד ראשון שלחנו 4 חברים להכשרה במקצועות חקלאיים בקיבוצים שונים. דב בחר בדייג וקבל הכשרה בניר-דוד, מולדת הדייג בארץ.

באביב 1948, הוצע לנו ע"י התנועה לבדוק התישבות בעמק בית-שאן, הוחלט לשלוח 3 מרגלים לתור את הארץ, דב היה ביניהם. יצאנו עם ליווי והבטחה של אנשי מסילות לעבר השטח המיועד, הלכנו בשורה עורפית וכמעט ולא דברנו ביננו, רק צפינו על השטח. בדרך חזרה אמר לי דב, "ראית איזה כמויות של מים אדירות פורצים בכל מקום", הוא כבר ראה את בריכות הדגים חשבתי בליבי.

כשחזרנו הביתה סיפרנו- ראינו שפע של מים בשטחים רחבי ידים.

בשכוח הקרבות של מלחמת השחרור התחלנו בהקמת המשק החקלאי שלנו.

ביננו לבין בית-שאן העיר, הסתרעה ביצה ענקית, שנקראה אום "סריסה" שלא היתה ראויה לעיבוד חקלאי, זה מה שדב קיבל להקמת המדגה, זו היתה התחלה.

היינו מספר מרכזי ענפים צעירים ומלאי מרץ והיתה ביננו תחרות לא מועטה, כל אחד משך קצת לכיוון שלו והמשאבים היו מעטים מאוד, במבט לאחור, היתה זו התחרות חיובית מאוד כי בתום שנה אחת מכרנו יבולים ושיווקנו דגים.

לדב היתה בעיה קשה יותר מכולנו, היה עליו להתגבר על הביצה, לבנות את הבריכות ובמקביל לגדל דגים ולשווקם.

דב היה מרכז ענף בשנים הראשונות של ההתישבות, הוא קבע את נהלי העבודה, את האירגון ובעיקר את היחס לעבודה. בשנים ההם עוד לא היה שום מיכון בדיג, הכל עבודת ידים, החל מהעמסת שקי המזון על הטנדר עם ההגה הימני ועד פיזור המזון מתוך סירות משוטים, וכמו-כן בשיליית הדגים בשעות הקטנות של הלילה ברשתות גדולות והעמסת הדגים בדליים גדולים על טנק המים שעמד על האוטו. זאת היתה העבודה, והוא אהב אותה ועל כן ענף המדגה הפך למשענת הכלכלית העיקרית של קיום הקיבוץ וריוחיותו עד הקמת התעשיה.

אבל לשיא יכולתו המקצועית הגיע דב עת הטלנו עליו תפקיד של חפירת 1000 דונם בריכות דגים בשותפות עם ישובי ביכורה וקיבוץ שלוחות, כאן הוא הוכיח לא רק את יכולתו המקצועית כדייג אלא את כל היכולות שלו בתכנון, אירגון, תפיסה כלכלית, ויחסי אנוש בהתחשב עם השותפים הרבים. בסיום מוצלח של הפרוייקט הציעה לו מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי שהיתה הקבלן הראשי להצטרף אליהם, שם עבר תפקידים שונים במשך מספר שנים ואחר-כך הצטרף לצוות הקמת התעשיה והיה מנהל חשבונות ראשי עד שחלה.

כן- אלו התחנות בדרך הארוכה של דב בקיבוץ, היו אלה חיים שזורים בבנית הקיבוץ מההתחלה, חיים של מעש של יצירה יש מאיין, של חלוציות של הנחת תשתיות לחיים חדשים.

והנה החיים שלו באו לסיום ואנו אומרים - יהיה זכרך ברוך.

ישה

פינת הזכרון